| 181 | היחס הדיאלקטי ל"ניגון" האלתרמני בבל" — למצב שקדם ל - confusio linguarum , "בלבול הלשונות" של הסובייקט הזכי ( באמצעות הרפרור האפשרי לסיפור מגדל בבל ) , ומציג נרטיב ולפיו בשלב כלשהו ( שקדם למתרחש בשיר ) שררה במרחב המתואר אחדות כלשהי בין הניגון לנגינה ; לאחר מכן, מסיבה לא ברורה, נִתלו ה"כינורות" על העצים ואבדו התקוות "לנגן אי - פעם" . מבחינת מבנהו שיר זה הוא אבטיפוס של שיריו ה"קולקטיביים" של זך ברוח "לחוף ימים", וגם בו בולטת רוח אליוטית — בין השאר, באמצעות הדובר - הנרטור, המגולל את הסיפור השירי בגוף ראשון רבים ( "וידענו לאן אנחנו הולכים / ומה אנו עושים ומה לא נעשה" ) ; באמצעות ההכרזות על שעת התרחשוּת הרת גורל, הנעות בין הפומפוזי לסתמי ( "והדמעות שמו קץ לתקוות / לנגן אי - פעם" לעומת "והמסדר הממלכתי של תליינים / שאינם מורגלים בשירים, / שלא לדבר על כינורות" ) ומשחקי לשון טיפוסיים הקשורים בזמן המתעתע ( "וידענו כי החמצנו דברים הרבה / וכי יותר משהשעה שיחקה לנו / שיחקנו אנחנו לַשעה, / והמשחק איחַר וארך ואַחַר / נתבדה" ) . בדומה לאזכורים המוסיקליים המועטים שאפשר למצוא בשירתו של זך עד להופ...
אל הספר