(ב) יופיים של האל והיקום

אסתטיקה והגות בימי הביניים ובראשית העת החדשה אכן מאפיין את ההתחלה ( פרינציפ ) , וש״היופי העליון ( νοτσιλλάκ ) ״עצמו״, כלומר את עקרון היש . כשאריסטו דיבר על מה שהוא מושא להשכלה ולהשתוקקות ( האל או הנבדל ) ומה שהוא יפה מצד עצמו, הוא שילב גם את המונח νόλακ וגם את νοτσιρἄ , שהוא תואר ההפלגה של νόθαγἁ . בין כך ובין כך היופי מתפרש בדעתו של אלבו כמעין חירות או אוטונומיה . האל שמח מפני שהוא עומד בעצמו ואין לו תלות בגורם אחר, ועובדה זו משקפת את יופיו . אלבו התאמץ לתת טעם ביופי כתואר אלוהי . לפי אלבו ייחוס השמחה לאל נתפס כהיפעלות, ועל כן יש להבין אותה כאוטרקיות . אולם תוארי הפעולה משמעם הנמצאות שנבראו . אף כאן היופי מאפיין את הפעילות האלוהית . כאן כבר נקט אלבו את היופי במובן של הרמוניה . וכה כתב : הוא ית׳ הקנה אל כל הנמצאות השלמות הראוי והנאות והמועיל להם כמו שאמרו ז״ל כל מעשה בראשית לדעתן נבראו בצביונן נבראו בקומתן נבראו, ר״ל כי כשברא הקב״ה הנבראים חנן להם היופי והקומה והשלמות מה שהוא טוב ונאות להם, וזהו ״בצביונן ובקומתן״, שאלו על דרך משל היו נשאלין אם ירצו להיות נמצאים באותו התואר, רצוני לומר ...  אל הספר