ובכל שנה מספר המשתתפים באירוע הזה גדל, למרות שהוא לא נהנה כמעט מפירסום ממומן . מתברר שמעגל האנשים המעוניינים במסר הזה - מסר אנושי אבל לגמרי לא ‑ קונסנסואלי בחברה הישראלית - גדול . לראיה, בשנים האחרונות נוצרו בצד האירוע המרכזי בתל ‑ אביב גם אירועים בערים נוספות . ניסיונות הימין - משרי הממשלה ועד פעילי השטח - לפגוע באירוע לא צלחו : ב ‑ ,2017 כאשר שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, אסר על כניסת פלסטינים מהשטחים להשתתף בטקס, נערך כנס מקביל בבית ג'אלה שבגדה . שנה אחר כך, בג"ץ פסל את האיסור של ליברמן והשתתפות הפלסטינים בכנס בתל ‑ אביב הותרה ברגע האחרון . גם קבוצות אנשי ימין קיצוני שמפגינות בכניסה לאירוע לא הצליחו להרתיע את אלפי המשתתפים מלהגיע . האירוע הזה מלמד משהו . הוא מראה שכשמסר השלום מועבר בצורה נכונה, כלומר כשהוא מתחבר לרגשות עמוקים שקיימים בציבור ולא מתנגש איתם חזיתית, הוא זוכה בקשב . אבל, למרבה הצער, הגישה הזו איננה מאפיינת את צורת הפעולה של מרבית מחנה השלום ביומיום . את מקומו של החיבור לרגשות האנשים תופסות, במקרים רבים, עמדות שכלתניות ומנוכרות . חשוב לומר : טקס יום הזיכרון המשותף איננ...
אל הספר