נפגשתי עם ניר ברקת בלשכתו . התרשמתי מאישיותו ומן המקוריות שהפגין כבר בפגישה הזו . על אף שלא הכרנו קודם, נראה היה לי שאסתדר אתו . מצד שני, כל מי ששוחחתי אתו בנושא אמר לי שמנח"י היא קן צרעות, ושהלחצים המופעלים והעדר המשאבים יכריעו אותי . ברקת שלח אותי לפגוש את המנכ"ל שלו, יוסי . זו הייתה פגישה טובה מאוד, והרגשתי שיש כאן אדם שתוכו כברו, ושאתו אוכל לעבוד היטב . אבל עדיין, רבים וטובים אמרו לי שבירושלים אי אפשר להצליח . השילוב של עיר ענקית, מקוטבת וענייה, מורכבות פוליטית, לחצים מכל כיוון ומסורת של קשר בעייתי בין העירייה לבין מוסדות החינוך בעיר לא הותיר סיכויים רבים להצלחה . השארתי את הכדור בידי לשכת ראש העיר ירושלים, ואמרתי לאשתי שלומית כי "אם ברקת יפגוש אותי אצלו בבית, יסתכל לי בעיניים ויאמר לי שהוא רוצה אותי אתו, יש סיכוי שהחיבור הזה יצליח" . למחרת - הוזמנתי לפגישה בביתו של ראש העיר . ישבנו שם, הוא ואני ומיכל, ראשת הסגל שלו, ושוחחנו על התפקיד . יצאתי משם עם הצעה, והתבקשתי להשיב בתוך כמה שעות . בדרכי חזרה לביתי שבצפון הארץ, עצרתי בחוף הים של קיסריה . רצתי על החוף, אפוף מחשבות . אחרי הריצה, ...
אל הספר