בבית הספר הייתה חבורה של שלושה נערים שעשו ככל העולה על רוחם . הם היו בכיתה ט', גיל הביניים הקשה, שבו הם היו גדולים מכדי לחוש יראת כבוד למערכת אך קטנים מכדי להבין עד כמה מעשיהם פוגעניים . מצאתי אותם במוקד כל מהומה - מתגרים בחלשים, מעוררים מריבות, פוגעים באב הבית והורסים חפצים של בית הספר לשם הוונדליזם . הבנתי שיש כאן בעיה רצינית . העובדה שהם היו קיבוצניקים רק החריפה את המצב, משום שהם חשו שבית הספר 'שלהם' . אני הייתי האורח, והם היו 'בעלי הבית' . את קודמי בתפקיד הם כבר 'העיפו', ולי הם דאגו להעביר מסר שאם לא אזהר, אעוף גם אני . התחלתי בשיחות אישיות . כשזה לא עזר, עברתי לנזיפות, אחר כך לעונשים קלים, אחריהם - עונשים חמורים . שום דבר לא הועיל . בשלב מסוים קראתי בזה אחר זה להורים שלהם, והתרעתי בפניהם שהמצב לא יכול להימשך כך . ראיתי בפגישה שגם ההורים חסרי אונים . באחת הפעמים תפסתי את אחד מן התלמידים הללו יורה גולות ברזל על חבריו . המעשה המסוכן הזה הביא להשעיה של יומיים מבית הספר, השעיה שלא עשתה עליו כל רושם . ילד אחר מן החבורה התיז מזרנוק המים של כיבוי האש על שרת בית הספר . השרת נעלב, ורץ אחריו...
אל הספר