יום אחד, כשאופק היה בן שמונה, נסענו לחופשה בספרד . לפני הנסיעה הוא אמר לי שיש אצלו כמה מטבעות אירו, ושאל האם אני רוצה אותם . עניתי לו שישמור אותם אצלו, ואם נצטרך הוא יוכל להשתמש בהם . נסענו ברכב שכור מנמל התעופה במדריד לכיוון דרום המדינה, וכשהגענו לנקודת תשלום בכביש אגרה, שמעתי פתאום קול מאחוריי : "אבא, כמה אתה צריך ? " . זה היה אופק . " 90 . 2 אירו", עניתי . כעבור שניות החליקה יד קטנה לידי והעבירה לי שני אירו ותשעים סנט . בפעם השנייה הייתי זקוק ל - 50 . 3 אירו, וגם הם הגיעו מיד . אופק ידע לחשב בדיוק ולהעביר לי את הסכום הדרוש . זה היה שיעור זריז בחשבון לילד בתחילת בית הספר היסודי . לא פעם הילדים שלנו עושים פדיחות, בין שהם שוברים משהו בבית של חברים, הולכים מכות עם ילד אחר או סתם מוצאים החוצה מן הכיתה . בין הקצה האחד של גיבוי הילד בכל מחיר, גם כשזה לא נכון, לבין העמדתו ליד חבל התלייה מול המורה והחברים, יש ספקטרום רחב מאוד . אני חושב שכל ילד צריך להרגיש שההורים שלו אתו גם כשהוא עושה טעות חמורה, ומצד שני, חשובה הציפייה מהילד שיהיה הכי טוב שאפשר . אבל לעתים קרובות אנחנו דווקא לומדים מהילדים...
אל הספר