השלב השלישי בהתפתחות השפה — דמות המנהיג

השפה העברית בראי חכמת ההיגיון 46 מדבריו עולה שכשם שכל מלאכה צריכה לאומן כדי להיעשות, כך גם מלאכת השפה מחייבת את הנחת קיומו של מחוקק שצר את צורת המילים וקבע את משמעותן . מחוקק זה הוא אומן נתינת השמות — האומן הנדיר ביותר בבני אדם . לעומת זאת, בדבריו של אפיקורוס, שמביא לוקרציוס, נראה התנגדות נחרצת לדעה זו . לדבריו : שטות היא אפוא לשער כי אחד אלמוני בימי קדם בא להניח שמות לדברים, כביכול, ומפיהו לֶקַח למדו אבותינו כיצד לדבר . הלא שטות היא : אם הגיגים וקולות בלשונו להביע הצליח, למה נחשוב כי כמוהו אחר לא יכול לעשות זאת ? יתר על כן : אלמלא לא הסכינו מְתים להשמיע קול בינותם — כלום יכול להבין מה 19 תועלת בהגה זה הדובר הראשון ? אפיקורוס טען כי לא ייתכן שאדם כלשהו 'הניח שמות לדברים', משני טעמים : אין לאדם אחד יתרון על פני אדם אחר בהמצאת המילים ; ללא הסכמתם של בני האדם על המילים ועל משמעותן — אין לדמות המחוקקת בסיס להישען עליו . המחלוקת הזו קשורה למחלוקת אחרת בדבר הוראת המילים ותפקידן . המילה בתפיסה האריסטוטלית והאפלטונית לפי התפיסה האפיקוראית, המילה נקבעת באופן שרירותי ולא נועדה לשמש כלי מועיל להו...  אל הספר