היסטוריוגרפיה כמסורת של מהפכות

קריאות אקולוגיות בספרות העברית | 175 ׳טרפים׳ ביעקב רבינוביץ ובאשר ברש, רק משום ששלונסקי הדפיס ב הדים את המאמר ׳פורצים וגודרים׳, שהוא כעין מכתב גלוי למערכת על תעודתה ה׳אמיתית׳ של המודרנה העברית בארץ ישראל . מעין טענה על מרד מאורגן בממסד ספרותי, שהשכל הישר דוחה אותה, ניתן לייחס גם ל סְדָן ( חוברות א – ה תרפ״ה – תרפ״ח ) , כתב עת שערך אורי צבי גרינברג, מחברו של המניפסט ׳כלפי 70 ושהיה מעין במת יחיד בדומה ל׳הוצאת צעירים׳, אף כי ׳מרד׳ תשעים ותשעה׳, כזה התחולל מאוחר יותר, ולא על ידי אצ״ג, בפרישׁה מאורגנת מאגודת הסופרים שהביאה לייסוד כתב העת כתוּבים . שאלה היא לשם מה זקוקה ההיסטוריוגרפיה העברית לסיפור מרד ה׳צעירים׳ ? לאיזו טרדה מספק סיפור המהפכה מענה, בשעה שברורה לעין כול דווקא מרכזיותו של חוג אודסה – זה שעדיין עמד בצלו של ה׳סבא׳ מנדלי, ושהיה זירת פעולתם של אחד-העם, ביאליק ושלום עליכם ומקום גילויָם של טשרניחובסקי ואחרים ( וכאן הללו רבים וחשובים ) , ושבו ( וכן בוורשה שבה התעורר באמת ׳המהלך החדש׳ ) התחוללו המהלכים שקבעו את עתידה של הספרות עברית מראשית המאה העשרים ? מבנים של התפלגות סימטרית ( schi...  אל הספר