יסודותיו ההומניסטיים של בית הספר

114 | מקרב ומרחיק ׀ בועז צבר חוקרי חינוך והוגי חינוך נוטים בדרך כלל לדון את בית הספר הציבורי לכף חובה . במסגרת האקדמית נשלל ומבוקר כמעט כל היבט אפשרי של קיומו ושל התנהלותו : ארגונו האידיאולוגי ( לם, 2002 ) , אופיו הפדגוגי ( אבירם, 1999 ) , איכותו הפוליטית ( בקרמן, 2002 ; גור זאב, 1999 ) , האיכות האנושית ( אבידן, למפרט ועמית, 2005 ) והאיכות החברתית - תרבותית ( הרפז ועידן, 2015 ) . אל נטייתה הטבעית של הגישה האקדמית - מדעית בתחום מדעי החברה לחשוף את גבולותיהם, מגבלותיהם וחסרונותיהם של מושאי מחקרה נוספת במקרה פדגוגי ייחודי זה, כך נדמה, איזו רתיעה אינסטינקטיבית - אליטיסטית ממה שמדיף ריח פלבאי, המוני, ציבורי, עממי . ממרומו של מגדל השן נתפסת מציאות החיים בבית הספר הציבורי כברירת מחדל נפסדת, עגומה, בלתי יעילה ובלתי אנושית ביסודה . לפני כל תחילת שנה מתמלאים מוספי העיתונים, כמו בריטואל קבוע, בקינותיהם הנרגשות של פרופסורים לחינוך . הם מקוננים לא רק על מצבו הרעוע של בית הספר הציבורי, אלא לעיתים קרובות גם על עצם קיומו ומהותו . "כשאתם שולחים את הילדים לבית הספר, אתם גוזלים מהם את הזכות לילדות מאושרת...  אל הספר