פרק שמיני: הנביא האחרון

478 תוספות — פואטיקה : מורשה ותמורה אספקלריה לרעיונות ולהתבטאויות שלנפש המשורר עניין בהם . ואילו מה שהוגדר על ידי ביאליק כ״שירת מלחמה", שירי הפולמוס של יל״ג, נועדו לשרת תפיסה שלפיה הנביא והרב המחמיר אחד הם, שניהם רודפי-רוח ומסכנים את קיום האומה, קיום שיש להציבו על בסיס איתן של חומר 3 כי גם שיריו התנ״כיים ה״תמימים"וממלכתיות . במקום אחר ביקשתי להוכיח של יל״ג, שאין בהם לכאורה מגמה למלחמה אידיאולוגית, דוגמת "אהבת דויד ומיכל" ו״אסנת בת פוטיפרע", מכילים אף הם את תמצית השקפתו הלוחמת . הערצת המלך קיימת באחד, והצדקת התבוללות, נישואי תערובת והתקרבות לשלטון הזר מצויים ברובד התשתית של הפואמה השנייה . התקופה הרביעית, המתחילה עם חיים נחמן ביאליק, מציינת תפנית חדה יותר, בהשוואה לשירת ההשכלה, לעברה של גישה אינדיבידואלית . לא כל משורר חייב להתמודד עם מרות הכתובים . היחס בין המשורר ובין המקור המקודש אינו בהכרח עמוס מתח, הוא יכול להיות טבעי, אם אפשר לומר כך, בלי גודש של זיקה מחייבת, תובעת . עדיין אנו מצויים בפני תופעה שראוי לכנותה במונח שטבע חוקר הפיוט מנחם זולאי לגבי האסכולה 4 ספרו של א׳ אביטל "שירת הפי...  אל הספר