עדות, אשמה ואחריות בשירה הפוליטית של דליה רביקוביץ 445 את קיומו של הרוע בהקשרים פוליטיים וחברתיים . שירת המחאה הזאת חושפת את המנגנונים החברתיים שמאפשרים את ביצוע העוולות, והיא מחייבת על כן פרידה מהחַפּות – מפשע המדומיינת של כל העדים . הרוע והסבל אינם נתפסים בשירה זו כאימננטיים לָעולם אלא כתוצר של פעולות אנושיות, ולכן הם מבוארים בהקשריהם הפוליטיים והאישיים, ולא בהקשרים תיאולוגיים או מטאפיזיים . יחסה של הדוברת לסבל ולקרבנוּת כרוך לבלי – הפרד במבט שמזדהה עם הסבל וחוֹוֶה אותו כאילו היה שלו . נקודת – התצפית הייחודית הזו — העדות, שבהגדרתה מציבה מרחק, אך בגילומה הספציפי אצל רביקוביץ מעצבת הזדהות — מאפשרת לדוברת להיות בו – זמנית מבקרת עקרונית וצופה מקומית . שפירו מבחין בין המבקר העקרוני לצופה המקומי ברָעות . המבקר העקרוני, הוא כותב, ממקם את הפרקטיקות שהוא מנתח בהקשר סיבתי רחב יותר מזה המזוהה בדרך – כלל על – ידי המשתתפים עצמם [ . . . ] . מטרתו של המבקר היא לחשוף את המנגנונים ואת הדיאלקטיקה של הדיכוי, הניצול, הסובלימציה והניכור, כדי ללמוד על התנאים המאפשרים את קיומם ( שפירו, בתוך ברונר ,1991 88 ...
אל הספר