"אני לא כאן" : העֶמדה הפוליטית והאיום על הזהות בשירת דליה רביקוביץ 417 כַּאֲשֶׁר יָנוּס מִפְּנֵי הַתּוֹתָח וּמִפְּנֵי הַמָּטוֹס וּמִפְּנֵי כֹּחוֹתֵינוּ . כָּל הַמְאַבֵּד שְׁלֹשִׁים תִּינוֹקוֹת כְּאִלּוּ אִבֵּד אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים, אוֹ אֶלֶף וְשִׁבְעִים, אֶלֶף וְאֶלֶף, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מָנוֹחַ בַּעֲבוּר זֶה ( ״על היחס לילדים בעתות מלחמה״, 255 - 256 ) . היום, כעשרים שנה לאחר שנכתבו שירי המחאה הללו ועשור לאחר יציאת צה״ל מלבנון בשנת ,2000 מתבקשת קריאה אחרת בשירי המחאה של רביקוביץ . הקריאה המוצעת כאן מסיטה את המבט מן המחאה והאפקטיביות שלה לעבר התשתית הפסיכו – פואטית המניעה את הדוברת בשירים אלו . נקודת – המוצא לקריאה זו היא השאֵלה, כיצד מנמקת רביקוביץ את הבחירה לכתוב שירה פוליטית – מחאתית ? רביקוביץ עצמה שבה ומתלבטת בשאלה זו בשירים ; שבה ותוהה מה טעם וערך יש לכתיבתם של שירי מחאה, ומה המחיר שהיא משלמת על כך שהיא משקיעה את מרצה וכשרונה בניסיון להשפיע פוליטית על תודעת הקוראים, במקום להשקיע מרץ וכישרון אלו בעצמה ובעולמה הפרטי : ״מַה לִּי מֵאֵלֶּה וּמַה לִּי מֵאֵלֶּה / צוֹרְחִים עַד לְגָרוֹן נִיח...
אל הספר