180 תיבת הקולות ההברה האחרונה של המילה “אחד“ מַאמָא משתהה, ואז גולשת קצת למעלה, לאינטונציה גבוהה יותר . כשהיא מגיעה לעיצור ד׳ שבסוף המשפט היא מכווצת את עיניה בהתכוונות עמוקה, מורידה את האצבעות, מביאה אותן אל שפתיה ומנשקת את קצותיהן . כל העניין הזה כבר יותר מדי מביך, ואני מחליטה שעל הנשיקה אפשר בהחלט לוותר . למחרת מַאמָא חוזרת ומתיישבת לצִדי . “את זוכרת מה לימדתי אותך אתמול ? “ אני מהנהנת . “אז בואי נגיד הַשתינו ביחד“ . “אני אגיד בלב“, אני מציעה . “אפשר בלב“, מַאמָא מסכימה, “אבל בקול זה יותר טוב, שאת רוצה שהוא ישמע“ . מן העולם הקוֹלי שגדלתי עליו אל המציאוּת של היום, שכולה מסרונים כתובים, נדמה לי שאני הולכת על גשר חבלים רעוע - בין המעטים שעדיין זוכרים את הגדה שאותה עזבנו - ומתקדמת בהיסוס אל הגדה החדשה, המתגלה במלוא שוֹנוּתה . בתודעתי יש למילים כוח בראש ובראשונה כשהן נהגות, מבוּטאות ומתממשות בסופו של מסלול ארוך : מן האוויר שבחוץ אל הגוף פנימה, דרך האף, הפה, הסמפונות והריאות, ואז מן הריאות החוצה, דרך קנה הנשימה, הלוע, לשון-שיניים-חך-שפתיים וכל מה שצריך כדי שאלוהים ישמע . בזמן לימודי הפולקל...
אל הספר