שזמן רב נעלמו ממני . כאשר פניתי סוף כל סוף לכתיבה על זך עצמו ועל לשון הסודות שלו, שלעולם אינה מסגירה במפורש את מקורות צערו, הבנתי שאני מנסה לפענח את האקלים התרבותי והנפשי של שנות החמישים, השנים שבהן עלו הורי ארצה, השתקעו בה ועשו אותה לביתם . לפתע הבנתי שאבי ואמי, ילידי 1928 ו ‑ ,1934 בהתאמה, היו בני גילם של משוררי דור המדינה . אמי עלתה לארץ מאקוודור ב ‑ 1950 . היא מעולם לא הצליחה להסביר מדוע עזבה משפחתה את קיטו הבירה, שבה חיו הוריה ברווחה וניהלו את בית הקפה המשגשג בעיר . היא סיפרה בגעגועים על מיני הפירות הגדלים באקוודור, על החינוך בבית הספר הקתולי שבו למדה, בהיעדר קהילה יהודית, ועל מרגריטה, המשרתת האינדיאנית, שהייתה לה כאם . על שנותיה הראשונות בארץ לא סיפרה כמעט דבר, למעט אנקדוטות אחדות, שהבולטת שבהן הייתה תדהמתה למראה הירדן : "באקוודור זה בכלל לא היה נחשב נהר ; אולי אפילו לא נחל . דבר כזה אפילו לא היו מסמנים במפה . אחרי שקראתי על הירדן בברית החדשה חשבתי שהוא יהיה גדול ומרשים כמו האמזונס" . ידעתי שמשפחתה נפוצה לכל עבר : שניים משלושת אחיה היגרו לארצות הברית לאחר שלחמו במבצע קדש, והוריה ...
אל הספר