אני מחזיק עצמי אחד מבניה של המהפכה הציונית, אשר שורשי זהותו נותקו מעברו . כשמלאו לאבי תשעים ושבע שנים, חודשים אחדים לפני שנפרד מאתנו והלך לעולמו, העברנו אותו מביתו מזה שישה עשורים בשכונת בית הכרם בירושלים, למחלקה סיעודית בבית אבות לא רחוק ממקום מגורינו במרכז הארץ . אבא פחד מהמעבר והסתייג מהאפשרות הזאת . כאשר נפתחו דלתותיו האחוריות של האמבולנס שהסיע אותו מביתו לבית האבות ברמת אפעל, התחלתי לרדת לשורש חרדותיו . חיכינו לו, ציפה ואני, בחניה הסמוכה לביתן המחלקה הסיעודית וראינו את עיניו המשתאות, שהיו כבר כבויות משהו, כאשר הסיעה אותו שרה, העוזרת הפיליפינית, בכיסא הגלגלים במורד הכבש שירד מהאמבולנס . ובכל זאת הן התרוצצו בחוסר שקט, העיניים הבוהות . משנכנסנו אל הביתן הסיעודי והן, עיניו אלה, נתקלו בדיירות ובדיירים שאכלסו את המחלקה הזאת, נדמה לי שהתחלתי לפענח את הצפון במחשבותיו . בביתו בבית הכרם, שבו דר לבדו, הדימוי העצמי תאם, ככל הנראה, את זהותו כאדם זקוף קומה, בר שיח, "מבוגר ‑ צעיר" . והנה, בלי התראה מוקדמת, מצא עצמו מוקף בגברים ובנשים תשושים, נתמכים, נסעדים . אבי לא הוציא הגה, וכאשר שאלתי אותו דק...
אל הספר