חלק א הבית וה'חדר'

חלק א 8 שומר, ואת הנר שדלק למראשותיו כשנחה גופתו על הרצפה תחת תכריך לבן . כשהלך לעולמו עוד לא מלאו לי שלוש שנים, ואימא היתה נושאת אותי בזרועותיה אל בית הכנסת כדי שמישהו יאמר קדיש בנוכחותי . את משמעות התפילה לא יכולתי להבין, כמובן, ובכל זאת קלטתי שמץ מן הפאתוס והחגיגיות שבה . יש איזו תוגה בדמו של העם שלנו . סביר מאוד שמקורה במזרח, ומאות שנים של רדיפות הזינו וטיפחו אותה . אמי נותרה לבדה, וכדי לפרנס אותנו ניסתה למכור דייסת אפונה ולעשות כל מיני עבודות מזדמנות . פרנסתנו הדלה עלתה לה במאבקים קשים, ומגיל צעיר מאוד יכולתי לחוש בבדידותה ובתלאותיה . הייתי שלה כל כולי, אם כי היא מעולם לא הציפה אותי במבול המלל חסר הפשר שאימהות יהודיות אחרות הרעיפו על ילדיהן . מילות החיבוב היחידות ששמעתי מפיה לעתים קרובות היו 'אפוּן קטן שלי' או 'נחמה שלי', ולפעמים, כשנדמה שכרעה תחת נטל סבלותיה, היתה קוראת לי 'יתום מסכן שלי' . אבל בדרך כלל היתה אומרת, 'בוא הנה, נחמה שלי' ; 'אתה רעב, אפוּן קטן שלי ? ' או 'איזה טיפשון יקר אתה, נחמה שלי' . המילים האלה, שנאמרו בקונטראלטו מלא ועמוק חיות בלבי כל העת, כמו שלהבת נר התמיד בב...  אל הספר