פרק שביעי להרוס את מופע הבובות

של האביר על הנוכל התכסיסן , אבל מעידה גם על התפכחותו שלו מאשליות ועל השפלתו ; היא מאפשרת לאשלייתו ולתמימותו לשרוד , אפילו אם באופן רגעי היא מתייגת את דון קישוט כאיש מסוגו של פדרו . ייתכן ורגע זה נוגע , אפילו יותר מאשר הרס המופע בידי האביר , במשהו מהנחישות והעדינות של חיבורנו לחיים של דברים מדומיינים . הוא לוכד את הדרישות לסוג מסוים של תמחור , לאומדן של אגירת החיים המורכבת של הבובות . תמיד יש בבובה יתרת חיים שיש לחיותם . לא זו בלבד שחיי הבובה שורדים חורבן , הם ניזונים ממנו . הסצנה של סרוואנטס מחזקת בי את המחשבה שתחום הבובות מהווה כשלעצמו , מונפש ככל שיהיה , עולם של חפצים הרוסים . הבובה מתקיימת תמיד בצל הריסותיה שלה , מהווה חפץ שנוצר להריסה , לדברי מתיו איזק כהן . היא מהווה " סך חורבן " ( כפי שהתבטא פיקאסו לגבי ציוריו ) . הבובה שייכת למשפחה של חפצים חלקיים , מרוסקים ושבורים , משפחה של שאריות , שרידים ושלדים , עולמן של פיסות קטנות שהתקבצו יחדיו ליצור תמונה של עולם גדול יותר , חתיכות המגלמות את השלם ומשנות את תחושתנו לגבי המכלול . פיוטה של הבובה הוא שירת הפגימוּת אשר מזינה מחוות שבירות וכע...  אל הספר