יש ומערכת החינוך עלולה לספר על תלמיד סיפור יחיד ובעייתי המתאר את הביוגרפיה שלו . הסיפור שמסופר על אודות תולדות חייו אינו מתאר ומשקף בלבד , אלא באופן פרדוקסלי אף משמר את זהותו ואת התנהגותו . הגישה הנרטיבית , כפי שהוצגה בחיבור זה , מזמינה את איש החינוך לא לצלול לסיפור הבעייתי המסופר אלא לתור אחר סיפורים חדשים ואף סותרים . איש החינוך מעורר ואף מייצר סיפורים שלא שמעתן אוזן וכאן , במרחב זה , מתרחשת יצירה משותפת עם תלמידו בבניית הסיפור המועדף . איש החינוך חותר לסיפורו הייחודי של כל תלמיד ותלמיד ואינו מנסה להכליל אותו תחת כותרת כזאת או אחרת . הוא נדרש לגלות סקרנות לגבי סיפורו של התלמיד הניצב לפניו , שאין שני לו , ולא לחפש אחר שם גנרי לתופעה או לתרבות אותה הוא מייצג , למשל " נוער בסיכון " . שפת ההחצנה אף מאפשרת לתלמיד לקרוא לבעיה בשם ייחודי בשפתו שלו , כפי שלירן קרא לה בפרק השלישי " לשון ארוכה " . וכך , כל סיפור הוא ייחודי ודורש התייחסות חינוכית מכבדת ומותאמת אישית . אין בכך כדי לבטל חלילה את חשיבות ההכללה של תופעה , המתארת קשיים ומפתחת דרכי זיהוי , מאפיינים כלליים ודרכי התערבות . זהו ידע חשוב...
אל הספר