האנכרוניזם המרכזי בגישת ' יחסי אובייקט ' , שכבשה את הרוח הפסיכואנליטית העכשווית , נטוע , לדעתי , בתפיסה הבסיסית של ההורה ושל הפסיכולוג המטפל כאובייקט המתאים עצמו למושא הטיפול שלו – המטופל , כפי שהתינוק צריך להיות מוכל ומוחזק על ידי אמו . אופי ומטרות הטיפול הנפשי עוצבו ברוח זו וכך גם תפיסת מהות הילד וההורה . אלא שגם מחקרים שנעשו בשנים האחרונות וגם תצפיות בתהליכים משפחתיים חברתיים תרבותיים שהתפתחו במאה ה , 21 כפי שבוטאו בפרקים הקודמים – מצביעים על השינויים באורחות החיים וביחסים בין הדורות והמינים , שחלו מאז שנות אמצע המאה העשרים ( שהיו שנות השיא של גישת ' יחסי אובייקט ' ) . שינויים אלה מחייבים לשים במרכז ההתייחסות הפסיכולוגית והחינוכית את מושג הסובייקט – הילד הוא סובייקט . הוא פרטנר בקשר ההדדי , האם תלויה בחיוך ובאישור שלו לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר הוא תלוי בחיוך ובאישור שלה . גם ההורה הוא סובייקט – הוא שותף אחראי בקשר ההדדי , שחשוב שיחוש את עצמיותו , למרות שהוא מחויב לאחר התלוי בו ויכול לראות את עצמו משתקף בעיניו של אחר ( קטן ) זה . ההורה והילד כסובייקט וכאובייקט כאחד הגישות הפסיכו...
אל הספר