בתקופות של " דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב " ( בבלי גטין ס ע " ב ) היו דברי פרשנות על טקסט כתוב חלק מהלשון שבעל פה , כלומר הס היו מבע שבדיבור , גם אם דיבור זח היה מוגבל ומיוחד במעמדו בחברה . בעקבות התפתחויות תרבותיות היסטוריות עשויים היו דברי פרשנות כאלה להיכלל בתוך הטקסט שהם נועדו לפרשו , ועל ידי כך ממילא עברו מהדיבור 1 אל הכתב , מכאן אילך ו הם היו חלק כלתי נפרד של הטקסט הכתוב . נדגים תהליך זה בתולדותיה של הלשוו העברית מלשון חכמים ואילך הן ממקום שהטקסט שנתפרש היה הכתוב ( במקרא ) הן ממקום שהוא היה מדברי התנאים ( כמשנה ) או מדברי האמוראים ( כתלמוד הבבלי ) . נתרכז כאן בדוגמות שהביאו ליצירת רצפים כבולים בלשון , רצפים המתפקדים ( בחלקם ) גס כלשון ימינו בביטויי גיוון וקישור במבע הקרוב ( המשפט ) והרחוק ( השיח ) . מהם מקרים של תהליך פירוש גלוי , ומהם מקרים של תהליך פירוש סמוי . א , תהליד הפירוש גלוי כלשוך התלמוד הבבלי . 1 " הרבה יותר מ " כמקרא ובלשון התנאים מצו > תיאור דרגת היתרון בלי יותר אלא הרבה מ בלבד . " הרבה " = יותר " אשר ישיבה הרבה משתים עשרה רבו אדם ' ( יוכה ד , יא )> " יש לה...
אל הספר