הבינוני העברי הוא חסר זמן מלכתחילה , ולמעשה הוא עשוי לכוון הן לעבר הן להווה הן לעתיד , אף שבדרך כלל הוא מציין את ההווה לגווניו ואת העתיד הקרוב ( ראו להלן ) . בהתנהגותו ובצורתו הוא עומד בין השם לפועל – כבר במקרא , וביותר בעברית הבתר מקראית , הולכת ומסתמנת התייחדותו ( הבלתי מל ֵאה ) של הבינוני הפועלי מן הבינוני השמני והתקרבותו אל מערכת הפועל . מעידים על כך למשל השתלבותו של הבינוני הפועלי במערכת הנטייה הפועלית ( כלומר הפיכתו לזמן דקדוקי סדיר וקבוע ) , שימושו הפרדיקטיבי ההולך וגובר ( בין השאר כנגד פועל מפורש שבמקרא ) , חילופיו הסינכרוניים עם צורות פועל , בעיקר יפעל , שעבודו במילת הזיקה ש ועמידתו עם השלמות מושאיות ( כבר במקרא ) . יושם לב שהבינוני המשמש הרבה מאוד בלשון חכמים בניסוח כללים , היתרים ואיסורים אינו מצוי בתעודות , וכן הבינוני השמני המשמש " בהגדרת הנידון ברישא של הלכות " . השינויים בתפקידי הבינוני , שניצניהם כבר במקרא ( בן חיים , זמני הפועל , עמ ' , ( 75 . 142 תודה לד " ר גרגור גייגר על הערותיו לסעיף זה . . 143 ז ' ואון – מוראוקה , 121 a – h § ( בס " ק a ציין שהבינוני השמי בכלל הו...
אל הספר