אורבך ניתח את המדרש על משלי יד לד ( " צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת " ) והעדיף את הנוסח שבתלמוד הבבלי ( בבא בתרא י ע " ב ) . הוא חילק את התנאים המופיעים בו לשתי קבוצות : הראשונה , תלמידי רבן יוחנן בן זכאי , שלדעת אורבך מתייחסים באמירותיהם לעולם הרומי ולדפוסי הנתינה שבו , והשנייה , תנאים מאוחרים יותר ( רבי אלעזר המודעי , המופיע רק בגרסת הבבלי ורבן גמליאל ) המבקרים את הצדקה הנוצרית . לדעתו של אורבך , החכמים , התנאים והאמוראים לא רק התנגדו לצדקה הנוצרית , אלא גם קריאתם לתת צדקה והפיתוח הרעיוני והמעשי שלה קשורים קשר הדוק ליריבות עם הנצרות . לפי אורבך , מהמאה השנייה והלאה יש להסביר את הדגש ששמים החכמים על מתן צדקה בתחרות עם היריבה העולה - הנצרות . אורבך ביסס את טענותיו בעיקר על התלמוד הבבלי ועל מדרשים מאוחרים ( לרבות כמה מדרשים מימי הביניים ) . לכן , גם אם ההנחה שלו נכונה , מקורות מוקדמים מארץ ישראל ( המקורות התנאיים והירושלמי ) שותקים בעניין זה ואינם מספקים הוכחות לתאוריה של אורבך . הבה נבחן כעת את סוגיית הבבלי , המרכזית לתזה של אורבך . בניגוד לעמדת אורבך , לדעתי גרסת התלמוד הבבלי משקפת ע...
אל הספר