הירושלמי מגלה דו - ערכיות כלפי נתינה נדיבה לעניים בני טובים . הוא אינו שולל נתינה כזאת לחלוטין , אלא מסביר שהנתינה הנדיבה במקורות התנאיים ניתנת רק במקרים מיוחדים ותלויה בנסיבות מסוימות , בצרכים מסוימים ובאפיקי צדקה מסוימים ( בעיקר משאבים פרטיים ומעשר עני ) . כפי שכבר ראינו בסיפור על הסכום העצום שניתן למשפחת בית נבטלה , התלמוד הירושלמי מציג את הנתינה המופלגת לעניים כמקרה מיוחד של משפחה הקשורה לירושלים מדורי דורות ונדרש לפרשנות מסוימת של החכמים לפסוקים . נוסף על כך , על פי ההקשר בסוגיה מדובר בכספים של מעשר עני , שבהם לפי אחדים מהמקורות ( ובכללם , כמובן , הירושלמי ) , אפשר לבחור ( לפחות חלקית ) את המוטבים של המתנה . נבחן אפוא כמה דוגמאות ליחסו של הירושלמי לגישה המחייבת נתינה נדיבה העולה מהדגם של התוספתא : והתני . מעשה בהלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס אחד להתעמל בו ועבד לשמשו . שוב מעשה באנשי הגליל שהיו מעלין לזקן אחד ליט ' [ בשר ] צפרים בכל יום . ואיפשר כן . אלא דלא הוה אכל עם חורנין ( ירושלמי פאה ח ח , כא ע " א ) . הירושלמי פותח בציטוט ברייתא דומה לזו שראינו בתוספתא ובספרי על הלל הזקן וע...
אל הספר