בניגוד לטענתו של גראמשי , שלפיה כל מבנה של כפייה ודיכוי כולל מבנה של התנגדות אליו , " ערבית " אינה כוללת מבנה התנגדות כזה . זוהי זירה מבנית המתקיימת בהקשר הקולוניאלי הפלסטיני שבו הפלסטינים בישראל מתאפיינים באובדן היכולת לאבד , ומבחינת התשתית החומרית החברתית אין הם יכולים לכונן מבנה נגדי בנקודה זו בהיסטוריה שלהם . היבט זה מתחדד עוד יותר אם נבחן את מיקומה של " ערבית " בקריאה / כתיבה העודפת הציונית , המשמשת מבנה על הקורא / כותב את קבוצת הפלסטינים בישראל ביחס לפרויקט הציוני ולמשטרו . כאן המבניות של " ערבית " היא פועל יוצא של הקריאה / כתיבה הכפייתית , על הווריאציות שלה , וזו אינה מאפשרת רמה מבנית של התנגדות משום שהיא מתחזקת את אובדן היכולת לאבד כבסיס ליחסים הקולוניאליים במשטר הציוני . על כן , אם נתבסס על טענתו של גראמשי , יש לשלול ב " ערבית " את מבניותה משום שהיא חוסמת את מבנה ההתנגדות לכפייה ולדיכוי מלכתחילה . שלילת המבניות הזאת מובילה אותנו אל אותם אירועים על ציר הזמן במרחבים חיצוניים ל " ערבית " , ועלינו לשאול אילו אירועים בערבית הספרותית ובתוצריה יכולים לנבוע מחומריותה מעבר ל " ערבית " ...
אל הספר