ב , 1955 בשנת נישואינו הראשונה , התגוררנו בחדר אחד במלון הדירות " בית היאס " , ועל כן לא יכולנו לארח . בשנה השנייה , כשנכנסנו לגור בדירה שכורה בת שני חדרים , החלטנו שהגיעה העת להזמין את חברינו . הזמנו קבוצה של חברים לליל שבת לשעה שמונה בערב . טרחתי והכנתי כיבוד , ולקראת השעה שמונה הייתי דרוכה כולי . השעון צלצל שמונה , תשע , עשר , ואיש לא הגיע . לא ידעתי את נפשי מגודל העלבון . בשעה אחת עשרה , כשכבר הייתי לאחר ייאוש , הבכי תקוע בגרוני , נשמע לפתע צלצול בדלת . פתחתי , וגל אנשים נשטף פנימה . איש לא התנצל על האיחור , יתרה מזו , כלל לא עלה על דעתם להתארח בביתנו . הם באו לאסוף אותנו ולצרף אותנו לנסיעה לדימונה . נודע להם שחבורת האש עושה שם קומזיץ . נימוסיי ואני היינו המומים . איך לא אומרים מילה אחת של התנצלות על שאני הזמנתי אותם והם לא נשארים להתארח בביתי ? לא יכולתי להבין את זה . טרחתי והכנתי מטעמים , הזמנתי אותם להתארח בביתי ו ... כלום . בעיני גדעון התנהגות זו הייתה טבעית . הוא לא ראה בכך שום דבר יוצא דופן . כמזכיר מועצת הפועלים לגדעון לא הייתה מכונית . נכנסנו אפוא לרכבו של אחד האורחים , וצ...
אל הספר