בשנים , 1949 - 1948 הגיעו העולים לארץ ברובם מבולגריה ומרומניה . אלה מביניהם שהממסד הציוני הגדיר כיצרניים ( משפחות עם מפרנס עד גיל , ( 45 נשלחו ממחנות העולים להתגורר במבנים בכפרים ובערים שמהם גורשו הערבים הפלסטינים או נמלטו מפחד הקרבות ( מבנים ויישובים אלה כונו בשפה הרשמית " נטושים " ) . העולים שהובאו לכפרים קיבלו ציוד בסיסי והדרכה חקלאית , שכן רובם ככולם לא היו חקלאים בארצות מוצאם . הם הוכוונו לתפוס את מקום הערבים שגורשו וברחו כיצרני מזון , כפועלים חקלאיים עונתיים , כפועלי בנייה , וגם בתנאי ההעסקה הירודים שלהם . עולים מבוגרים , חולים או שלא היה במשפחתם מפרנס — נותרו במחנות העולים . הממשלה הנהיגה משטר מיוחד לגבי העולים : היא חייבה אותם להישמע להנחיות ולהתגורר היכן שנקבע להם ולהיכן שנשלחו . מי שלא נשמע להנחיות — נשללה ממנו הזכות לכרטיס מזון , שהיה מקור הקיום בטרם נמצא לעולה סידור עבודה . בפועל , עולים בעלי יוזמה ואמצעים עזבו על דעת עצמם את מחנות המעבר , את המושבים שהוקמו בכפרים הערביים וגם את הערים הערביות ועברו לערים הגדולות , שם הסיכויים למצוא עבודה היו משופרים . פעילות המפלגה הקומוניס...
אל הספר