הדיונים שבפרקים הקודמים מובילים אותנו מכיוונים שונים לתפיסת הגותו של שביד כפרדיגמה של הגות ציונית . כל הדרכים מוליכות לכיוון אחד : הדרך האקזיסטנציאליסטית , הדרך הדתית החווייתית , הדרך הריטואלית והדרך הפלורליסטית פותחות ומסיימות בתשתית הלאומית . אין ספק בדבר : שביד הוא פילוסוף והוגה ציוני בעל שיעור קומה . מי שייטול על כתפיו את משימת הכתיבה של תולדות ההגות הציונית , ובמיוחד לאחר ייסודה של מדינת ישראל , יהיה חייב להקדיש פרק מרכזי לגישתו של שביד . טעות תהיה להתייחס אך ורק לזיקתו לתנועת העבודה , לקיבוץ , לציונות הרוחנית של אחד העם וכדומה . אמנם כמדומה ששביד לא ראה את עצמו כיוצר משנה ציונית חדשה . להפך , לעתים דומה כי מבחינתו עבודתו הציונית היא בעיקר אקספליקציה : הוא בוחן את העמדות הציוניות השונות , שבהן שלט לאורך ולרוחב , ומפיק מהן את המשותף . באופן כזה ניתן להגיע לגרעין הפנימי המניע את הרעיון הציוני . יתר על כן : שביד העלה את ההגות הציונית לדרגה כוללת בכך שהבליט את התשתית האידאולוגית שהיא מבוססת עליה . אין ספק ששביד היה מגדולי המתעדים של ההגות הציונית . אולם שביד היה בעצמו הוגה מהפכני הן כ...
אל הספר