סקירה חטופה של הפילוסופיה היהודית הקנונית מלמדת , שעניינה העיקרי הוא המטאפיסיקה , התאולוגיה והדת . אפיון זה נכון לא רק עבור המחשבה היהודית בימי הביניים , אלא גם עבור ההוגים בעת החדשה . אכן בעת החדשה נוכל למצוא הוגים כמו רנ״ק או רוזנצווייג , שבעקבות הראליזם ההגליאני מבצבצת בהגותם הכרה בראשוניות של הקיום הממשי , אבל הכרה זו לא הובילה לשחרור מההתמודדות עם הקיום הממשי באמצעות קטגוריות מטאפיסיות , תאולוגיות ודתיות . עובדה זו בולטת במיוחד אצל הוגים במאה העשרים : במרכז הגותם נמצא האל , אם זה באמצעות הדיון על הזיקה לאל , נוכחות הטרנסצנדנטיות או היעלמותה . ( א ) ראשוניות הקיום היהודי הנחה זו , שנתפסה הכרחית , עומדת בניגוד חריף להוויית החיים הממשית של בני אדם ובכלל זה היהודים . אכן יש אנשים מאמינים , אבל האם האמונה והאל הם נקודת פתיחה הכרחית לטיפול בשאלות הקיום הממשיות , האנושיות והיהודיות ? יתר על כן , האם מן ההכרח לדון בשאלת הדת ובשאלת האל במבודד משאלת הקיום הממשי עצמו ? התובנה כי שאלת הקיום היהודי הממשי קודמת לשאלות הדת והמטאפיסיקה מצויה בצורה בהירה כבר בספרות ההשכלה , בסיפור ״לאן״ של פאיירבר...
אל הספר