הבדל זה בין שתי הגישות ( הנזכרות למעלה , 1 . 6 § ) יעמוד לנו גם כשאנו באים לעיין בחכמת הלשון של העברית . נוכל להציב זו לצד זו שתי " אסכולות " שנתפתחו לימים בחכמת הלשון העברית . גם ראשיתה של חכמת הלשון בישראל עשויה שני ראשים - הראש האחד הוא המסורה והראש האחר הוא הדקדוק . שניים אלה , אף שהם משלימים זה את זה , באים אל חומרי הלשון משני קצותיה של גישה עקרונית - הגישה הפרטנית של המסורה לעומת הגישה המכלילה של הדקדוק . כבר הצגתי את הדברים בהרחבה במקום אחר , ואין טוב מלחזור על עיקרם גם 1 כאן . בעוד שהדקדוק מתבונן בטקסט כמכלול ומבקש בו את התופעות הסדירות המשותפות לכל חלקיו , כדי לרשום אותן , לתארן ולנסחן במערכת של כללים , המסורה נותנת עיניה בפרטים ומבקשת בהם את המיוחד והיוצא דופן , את הבלתי סדיר והנדיר , ואותם היא רושמת אגב ספירה וסיכום . 2 הדקדוק מנסה להכליל על _ פי הרוב , כמאמר מחברת התיג ' _אן העברית "שכל דקדוקי הלשון אינם בנויים אלא על הרוב " , ואת המיעוט הדקדוק מוציא מן הכלל , לעתים מושך ידיו ממנו או לפחות מעמיד אותו במדרגה נמוכה יותר מן הכלל , ואילו המסורה מרכזת את כל עניינה בחריגים , בתופ...
אל הספר