מאז ומעולם הלך לבו של האדם המשכיל שבי אחר המילה הנאמרת והנכתבת _, וכאשר שם מעייניו בשפה , אוצר המילים ומבחר המילים שבשימוש הם שהתבלטו לעיניו יותר מכול . שימושן של המילים , התנהגותן בלשון ומשמעותן היו נוחים לעיון , להבנה ולניתוח יותר ממנגנון הלשון , מהמבנה הדקדוקי שלה . דקדוק הלשון הריהו תוצאת הפשטה והכללה בקרב המשתמשים בה , והן דרגה בהתפתחות החשיבה המופשטת . לא כן המילים , שמעצם הווייתן הן קיימות בעין ועומדות במוחש , ואין אדם נזקק למידה רבה של הכללה או הפשטה כדי להתבונן בהן או להתחקות על מנהגן . המילים הן החומר הנראה והניכר בעליל . הדקדוק הוא דרך ההתנהגות של מילים וחלקיהן , שאורחותיהן וחוקי הצטרפותן אינם ניכרים לעין מאליהם בלא אמצעי עזר . מדרך הטבע הוא שהעיסוק במילים לעצמן יקדם לעיסוק במילים בהתחברן או בהתפרדן , העיסוק בכללי הלשון הקרויים דקדוק . ואכן כך הווה . ועוד מדרך הטבע שהעיסוק במילים תהיה בו בראשיתו מידה יתרה של חובבנות , מכל מקום יותר משתהיה אפילו בשלבו הראשוני של הדקדוק . העיסוק במילים הוא אפוא מעצם טיבו רחב היריעה , והמתעסק בהן הריהו כעושה מלאכה במים רבים שאין צורך לו בחכמה ,...
אל הספר