מאחר שהעד אצל קאמי נקרא להעיד , הרי שכמין פשע היה בעצם הימצאותו כאן . הוא שמר על מידה של איפוק כראוי לעד בעל רצון טוב , ועם זאת נשמע לצו הלב הישר , והתייצב בכוונה תחילה לימין הקורבן , וביקש לחלוק עם האנשים , עם בני עירו , את הוודאויות היחידות המשותפות לו ולהם , לאמור האהבה , הסבל והגלות . על כן אין בחרדותיהם של בני עירו ולו אחת שלא היה לו בה חלק , ואין מצב שלא נמצא בו גם הוא עצמו ( קאמי , , 1953 עמ׳ . ( 265 - 264 הסובייקט , אומר סארטר בניתוח הפנומנולוגי של הישות והאין , חש מאוים מפני קיומו של עד אפשרי , מפני העיניים של האחר המוטלות עליו . זהו החשש מפני העין המתבוננת בחור המנעול , וזהו הגיהנום שהוא מתאר במחזה " בדלתיים סגורות " . אם הסובייקט חש את מבטו של העד כמאיים עליו , מה יכול הוא לחשוב על מבטו שלו על האחר ? ומכאן תוטל עלינו השאלה : מהי האחריות שנושא האני בשל אותו איום שמבטו גורם לאדם האחר ? אולם מבחר ההתבוננויות הללו עוסקות בתיאורו של האדם שמצא את עצמו כעד לאירוע שלא רצה בו . אולם אפשר להעז ולתאר למעלה מכך את המוטיבציה של העד להיות עד . האם מדובר בשאלה אסתטית ? האם מדובר בשאלה מוסר...
אל הספר