הדימוי של 'ספרים אסורים' ושרפת ספרים בכתבי משכילי גליציה

יונתן מאיר אבל ביכער שלהם , אם שורפים אותם הוא יותר גרוע , כי הם קונים בוך כזה יותר מביכער אחרים , כי הם יאמרו בודאי זה הבוך הוא טוב מאד . יוסף פרל , מגלה טמירין , 1819 סרוואנטס סיפר על הבדיקה המשעשעת והיסודית שערך הכומר בספרייתו של האביר המופלא דון קיכוטה . מתוך טענה שספרי האבירים מלאי הדמיונות בלבלו את מוחו , דנו אותם לשרפה . הרצון לבער את הספר היה למעשה רצון לבער פיתוי . הכומר עובר על הספרים מתוך מטרה להעלותם על המוקד — אך מסתבר שבאופן חשוד למדי הוא מכיר ספרות אסורה זו היטב . הוא דן בכל ספר וספר בהרחבה , אחדים מהם הוא זורק לאש , אך כרכים אחרים הוא לוקח לעצמו . האם סיפור מעין זה עשוי לשקף גם את מאבקי התרבות והפוליטיקה הפנימית בעולם היהודי במזרח אירופה במאה התשע עשרה ? במובנים מסוימים נדמה שכן , וכל מי שהגדיר ספרים אסורים קרא בהנאה משונה את אותם הספרים שחפץ לבער מן העולם . אגולל מעט מהכרוניקה של ספרים אסורים , ובייחוד את הכרוניקה של שרפת ספרים , כפי שמשתקף בספרות היהודית במאה התשע עשרה . כדרכה של כרוניקה אין כאן תיאור היסטורי ברור , וקשה להצביע על רשימה מובהקת של ספרים אסורים כפי שעשו...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד