באחד הניסויים המפורסמים בפסיכולוגיה חברתית הזמינו אנשים למבחן בתפיסה חזותית כביכול . כעשרה נבדקים ישבו יחדיו וכל אחד מהם התבקש להעריך מי משלושת הקווים שעל הלוח הוא הארוך יותר . זו הייתה משימה קלה מאוד , ולא ברור איך אפשר היה להתבלבל כאן , אלא שמתוך עשרת הנבדקים רק אחד היה נבדק אמתי וכל השאר היו שתולים שקיבלו הוראה לתת תשובה לא נכונה . כשלבסוף הגיע תורו של הנבדק האמתי , כמעט תמיד הוא נתן את תשובת שכניו . לפעמים היה ברור לו שהוא משקר , אבל בעולמו המורכב של הלחץ הקבוצתי , קרה שגם בזה הוא כבר לא היה בטוח – הלחץ עיוות את שדה ראייתו . הניסוי הזה שוחזר פעמים רבות עם תוצאות דומות . אבל היה מערך אחד ששינה את הכללים – במערך הזה אחד מן ה " נבדקים " השתולים התבקש לומר את האמת . ואף שהיה יחיד בקרב התשעה , השפעתו הייתה עצומה . בעקבות הערכתו כמעט תמיד נשאר הנבדק האמתי נאמן לאמת . הנה כי כן , די באדם אחד שיחרוג מן השורה כדי להחליש מאוד את הלחץ הקבוצתי . אני יכול לחשוב על שתי סיבות לכך : החורג מן השורה נותן דוגמא לאומץ לב ובדוגמתו מעודד אחרים ; הסיבה השנייה קשורה לעובדה הפשוטה שהאמת המתנסחת בפיו מעידה ...
אל הספר