התלמודים עצמם הקפידו על ההבחנה הברורה בין מה שנאמר כברייתא ומה שנאמר כמימרא . ועל הלכה אחת שנמסרה בשתי הצורות , הן כברייתא והן כמימרא , הקפידו למסור על כך , כגון " תניא נמי הכי " , " תניא כוותיה דר " פ " ; " אמר ר " פ וכן תני " ; " אמר ר " פ ותני כן / לה " בירושלמי . ועשו כן אף כשהוא החכם האומר והוא השונה , ואין ביניהן אפוא אלא צורת מימרא לעומת צורת ברייתא , כגון יומא כד ע " ב ! " ולוי אמר אף תרומת הדשן , וכן תני לוי במתניתיה אף תרומת הדשן " . וכיו " ב רבות . מצאנו שרש " י מורה על ההבחנה בין דבר אמורא לדברי תנאים העומדים על ידם ממש , כגון קידושין כז ע " א : " כיון שהחזיק כר . ר ' חייא בר אבין אמר לה , ו א י נ ה מן ה מ ש נ ה " . וכן מורה הוא בהרבה מקומות על הבחנת דברי סתם התלמוד ממימרת אמורא , כגון : " לאו רבה קא מסיק , אלא תלמודא הוא דקאמר לן " וכר . וכל כך למה ? שהבחנה זו נחוצה ללומד , כדי שיחוש במעברים בין תנא לאמורא ובין תנא לאמורא ובין אמורא לדברי תלמוד , וללא הבחנה זו מה שבא בסוגיא 1 על עצם ההבחנה ראה עתה יי זוסמן , מחקרי תלמוד א ( תשץ ) , עמ ' 112 בהערה , - בימיהם של אמוראים וכוי...
אל הספר