״מָחָר אֲנִי אָמוּת״ – שיריה האחרונים של לאה גולדברג

ומכאן – אל שני השירים האחרונים ממש שכתבה גולדברג בבית החולים על סף מותה : ״מחר אני אמות״ ו״וזה יהיה הדין״ , הקרויים כך על פי שורות הפתיחה שלהם . צמד שירים זה הוא עדות מופלאה לדיכוטומיה העקרונית ולתבנית הנפש החצויה המלווה את שירתה של גולדברג לאורך השנים ועד מותה ממש . בין שני השירים הללו מתקיים המתח המוכר שבין דיבור על האישי והאינטימי ובין הסתרתו מאחורי מסכה מסוגננת המנסה להתרחק מן האישי . מדהים לגלות שתבנית זו , אשר אפיינה בעיקר את שירי האהבה שלה , אכן מלווה אותה עד רגעיה האחרונים כיוצרת , ואינה מופרת גם אל מול המוות . מן העולם , המטשטש את המראות והקולות , מתאר השיר המוקדם את העולם לאחר שוך הסערה בצלילותו , בחדות צבעיו , בתנועתו הנסערת ובמלוא חיותו . מעניין הדיאלוג הפנימי שנוצר בתוך יצירת גולדברג באמצעות התבנית הדומה בין השירים הללו , על הסיטואציות המהופכות שאותן הם מגלמים . הצטללותו של העולם לאחר הסערה ( האמתית , או המטפורית ) מותחת קו בין עבר לעתיד . יש ״קצת עתיד . ואין הווה באויר״ , כלשון השיר . ואילו בשיר המאוחר של גולדברג יש רק הווה : ״היום אני יוצאת לדרך״ , והדרך הנרמזת אינה מובי...  אל הספר