״מֵאֲחוֹרֵי עָבֵי־הַשְּׁחוֹר לֹא יְשַׁקֵּר הַנֵּצַח שֶׁלָּאוֹר״

הפרק הרביעי בחוברת ״חמישה פרקים ביסודות השירה״ , דן בסמלי לשון , והוא פותח בציטוט ארבע שורות משיר של שלמה אבן גבירול : ועת כי העלה שחר דגליו והרים כוכבי בקר כנסים קרבי שקטו , כי נמלאו טל ועלי נגרו נטפי רסיסים . וכך כותבת גולדברג בעקבות הציטוט דלעיל : ארבע שורות אלו הן סיום שירו של אבן גבירול הפותח במלים : ״רביבי דמעך היו כרסיסים״ – משירי ייסורי הגוף והנפש . ואף אם לא נדע את תוכן השיר כולו ונקרא ארבע שורות אלה בלבד , נהיה שותפים לאותה הרגשת הרווחה בבוקר אחרי לילה קשה ומכביד , להרגשת התאוששות , רעננות , ניצחון ותקווה המפעמת בשורות אלו . במהלך הפרק חוזרת גולדברג פעם ועוד פעם אל שירו של אבן גבירול , מרחיבה ומפרשת את התמונה הזאת בדקות ובדיוק של תחושות ומתוך תובנה מעמיקה לגבי הסיטואציה המתוארת בשיר . בחירותיה של לאה גולדברג ביצירות שפירשה – בין שהן הדגמות לטיעונים ולקביעות ובין שהן אינטרפרטציות העומדות לעצמן – תמיד מעוררות עניין ואינדיקטיביות , והן מלמדות , לדעתי , על קרבה שבנפש אל הטקסטים שנבחרו . כך גם כאן . אך במקרה זה מדובר 3 גולדברג , . 1957 4 כך , לדוגמה , הניתוח של לאה גולדברג המלווה ...  אל הספר