האוטופיה , שמשמעה חברה אידאלית שאינה נמצאת בשום מקום , היא סוגה ספרותית המשלבת פילוסופיה חברתית ודמיון . היא מבקרת בעצם , אם כי לעתים רק באופן סמוי , את עולם הערכים של ההווה ומציעה מערכת ערכים ומבנה חברתי אלטרנטיביים . אופייה הספרותי החופשי מאפשר לה לעסוק גם בהרגשות , בשאיפות ואפילו בזוטות , שאין נוטים לדון בהן במסגרות אחרות . היא בעלת אופי דידקטי ומשמשת כשופר תעמולתי של הרעיונות החברתיים שהמחבר מנסה לקדם . הדמויות הספרותיות באוטופיות משמשות פה למסרים החברתיים ואינן מעוצבות היטב כמסורת הרומן המודרני , שהרי העיסוק המרכזי הוא באב טיפוס המייצג ולא בגיבור המיוחד והחד פעמי . האוטופיות הציוניות הביטו אל העתיד ועסקו בחברה ובמדינה היהודית , שבדמיונם של מחבריהם כבר התעצבו בארץ ישראל המתחדשת . סיבת הבחירה של יעבץ בז׳אנר האוטופיה נראית ברורה למדי . הוא הלך בעקבות הרצל והציע את החזון החברתי שלו במטבע דומה . גם סיפוריו הארץ 3 נורדאו , אחד העם . 4 על ז׳אנר האוטופיה בכלל ועל האוטופיה הציונית ראו אלבוים דרור , המחר . ישראליים הקודמים , כפי שראינו , ביקשו לתאר מציאות אידאלית הן מבחינה אנושית – אופיים ...
אל הספר