הדברים שלעיל על מרכזיות הפרהסיה היהודית במשנתו של שביד מרכיבים , כאמור , את עיקר שיקול דעתו בסוגיית היחס לציון ולתפוצות . הסיבה לכך ברורה למדי : יכולת קיומה של פרהסיה יהודית במסגרת המדינה מבחינה בפועל בין אופי החיים היהודיים הנתונים במדינת ישראל , מחד גיסא , ובין תפוצות הגולה , מאידך גיסא . אולם , משאנו באים לבחון ולנתח את סוגיית היחס לישראל ולתפוצות במשנתו כנושא העומד בפני עצמו , נראה כי יש לחדד את היחס הדיאלקטי הקיים בין שני מישורי הקיום היהודי שנידונו לעיל : המישור הפומבי הממוסד שמאוכלס על ידי מוסדות מדינה - והפרטי , המשפחתי והקהילתי העל - מדינתי . בהקשרו של דיון זה על זיקת הגומלין ששביד דורש בין הפרהסיה היהודית במדינת ישראל ובין חידוש החיים היהודיים במישור של המשפחה והקהילה , אפשר לומר כי הפרהסיה מייצגת בעיקר את חידוש הקיום היהודי , באמצעות הכלים שסיפקה המהפכה הציונית בכינונה את ארץ ישראל כמולדתו של העם היהודי בהווה . באותה עת חידוש היצירה היהודית במסגרת המשפחה והקהילה מסמן את המשך קיומה של הוויה תרבותית - היסטורית של יהדות העבר בתוך המציאות שכוננה הציונות . במובן זה , שני מישורים ...
אל הספר