האיזון של ביטחון המדינה מול זכויות אדם סובל לא רק מהערכת יתר של הביטחון , אלא גם מהערכת חסר של הזכויות הנפגעות . הערכת החסר של הפגיעות במיעוט אינה עניין מקרי , אלא מבני . היא קשורה , בין השאר , בבעיה תפיסתית שמקורה בנקודות מבט שונות של הרוב והמיעוט באשר לפגיעות אלו . גם הרשות השופטת אינה חסינה מבעיה זו . דוגמה לכך אפשר למצוא בעמדתו של השופט מלצר בפסק הדין השני בעניין חוקתיותו של חוק הוראת השעה . התזה העיקרית המשרתת את השופט מלצר בביסוס מסקנתו — שהחוק משקף איזון ראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים — נשענת על עקרון הזהירות המונעת ( . ( the precautionary principle לגישתו , עיקרון זה קובע כי בכל עת שהרשות המבצעת או הרשות המחוקקת מתמודדות עם סיכון פוטנציאלי שקשה לאמוד מראש את היקף הנזקים הממשי שיצמח ממנו אך הוא צפוי להיות רחב — המדינה רשאית לנקוט אמצעי זהירות מונעת אפילו בהיעדר הוכחה מספקת בנוגע לסבירות שאכן יתרחש אסון . כלומר , בכל עת שעקרון הזהירות המונעת ישים במקרה מסוים , אי – אפשר לטעון כי צעדי המניעה של המדינה אינם מידתיים ביחס לסכנה שהם באים לסכל . ואכן , לפי גישה זו אפשר להחיל את עקרון...
אל הספר