בכניסה לבניין בית הכנסת התכנסו כל באי השמחה . רובם בני העדה , ומעט " פרנג ' ים " , ביניהם מנהלת בית הספר , צוות המורים וכל מיני אנשים טובים באמצע הדרך שהתחברו לילד החביב הזה . אמו עמדה לצדו , מן הסתם שמחה על הגעת בנה לגיל מצוות , אך פניה היו חתומות כך שקשה היה לזהות מה באמת היא מרגישה . אולי היתה שקועה בגעגועיה לבעל האהוב שנותר אי - שם באתיופיה . אולי הרגישה זרה בארץ החדשה הזו . ואולי פשוט הורגלה לשמור את רגשותיה לעצמה . לידה עמדו ארבעת בניה , לבושים בבגדי חג , ורק הקטן שביניהם לא נח על מקומו . חתן בר - המצווה היה לבוש בבגדים לבנים מכף רגל ועד ראש , כיפת בד לבנה לראשו ונעלי " שפיץ " לבנות על רגליו . מי שהכיר וֹ היטב יכול היה להתרשם מהתרגשותו , למרות ששמר על איפוק כהרגלו , כמו אמו . סוף - סוף הגיע היום המיוחל שכה חיכה לו , שבו יכול היה לעמוד במלוא הדרו במרכז הבמה . לחיצות יד , טפיחות חיבה על הגב , חיבוקים ונשיקות והמון ברכות " מזל טוב " . באותו בוקר עלה לתורה בבית הכנסת , המטירו עליו סוכריות , ומעזרת הנשים בקעו צהלולים . הוא קרא בתורה " כמו גדול " , המורה קובי מימינו והרב בנימין משמאלו ...
אל הספר