א . מצוות " לא תסור " ודין זקן ממרא לדעת הרמב " ם , המקור לסמכותם של חכמים בכל תחומי פעילותם הוא בתורה שבכתב : " על פי התורה אשר יורוך " היא מצוות עשה לשמוע לדבריהם , ו "לא תסור " היא מצוות לא תעשה שלא לסור מדבריהם . כנגדו עומד הרמב " ן בוויכוח נרחב . ולדעתו , המקורות שהביא הרמב " ם נכונים רק לתחום פרשנות התורה ומדרשה , אולם אין הם תקפים ביחס לתחום החקיקה העצמאית - גזירות תקנות ומנהגות . מתוך כך נחלקו בדינו של זקן הממרא על דין דרבנן . לדעת הרמב " ם דינו כזקן ממרא , מאחר שאף דין דרבנן הוא בכלל " לא תסור " . לדעת הרמב " ן אינו נעשה זקן ממרא , שכן לא נאמר " לא תסור " בתקנותיהם וגזירותיהם של חכמים . ב . שתי גישות להבנת " לא תסור " : כינון הסמכות המוסדית או עדות על אמתת פירושם של חכמים הצענו כי שיטותיהם של הרמב " ם והרמב " ן משקפות גישות שונות להבנת סמכות חכמים : לדעת הרמב " ם , מצוות התורה לשמוע לחכמים , מכוננת את סמכותם של חכמים מיסודה , אך אין היא מהווה עדות על כך שפרשנותם היא אכן כוונתה של התורה , או שתקנותיהם וגזירותיהם הן נכונות . ולעולם הסמכות המוסדית מתווכת בין דבר ה ' לבין דברי חכמ...
אל הספר