סיפוריהם המיוחדים של הכפרים ושל האנשים שהובאו בפרק זה ממחישים את השאיפה הכללית של ישראל לאחר הקמתה : ערבים מעטים ככל האפשר , היושבים על אדמות מעטות ככל האפשר . שאיפה זו הושגה במידה רבה במהלך מלחמת 1948 ובשנים הראשונות להקמת המדינה . לרשות הערבים עמדו כלים מעטים מאוד להתמודד עם מדיניות זו . עם זאת , הסיפורים מראים שהשורדים לא היו סובייקט פסיבי . במקרים רבים , בזמן המלחמה ולאחריה , הם נאבקו במדיניות הממשלה ולעתים הצליחו להתגבר עליה ; כך מראים בין השאר סיפורי שיבתם של תושבי עילבון ועילוט אל כפריהם , וסיפור עמידתם הנחושה של בני תרשיחא . וככל שהערבים ביטאו התמדה ועקשנות בשאיפתם לשרוד באדמתם במהלך שנות החמישים , כן פחתו הקריאות והתוכניות לגירושם או לעידוד הגירתם . הסיפורים שהובאו בפרק מראים את מורכבות התקופה , את הקשיים שהתושבים הערבים נאלצו להתמודד עמם ואת האופן שבו הם ניצלו את האפשרויות המעטות שעמדו בפניהם . הם מזכירים שהתנגדות נחושה למדיניות כלשהי , גם בימי מלחמה ובזמני חירום , יכולה לפעמים להניב פרי . ובתמונה הקודרת של הנכבה , מדובר בהחלט בנקודות אור . סיפורים אלו משבשים את תמונת השחור -...
אל הספר