לאחר המהפך הפוליטי של , 1977 ובעקבות מלחמת לבנון והתמשכות הכיבוש , העמיק מאוד הקיטוב בחברה הישראלית : בין שמאל לימין , אשכנזים למזרחים , " אליטה " ל " אספסוף " . הרגשת הניכור התעצמה והלכה , וסופרים ואנשי רוח החלו מבינים שאין הם מכירים עוד שדרות רחבות של החברה שהם חיים בה . בשנים ההן , בעיקר בגלל מלחמת לבנון ( אבל גם לפניה ) , התלבטו יוצרים רבים בשאלה מהי דרך התגובה ה " נכונה " למציאות וכיצד יוכלו להביא לידי שינוי . סוגיית הקשר שבין ספרות לפוליטיקה חזרה ונידונה במפורש מעל במות שונות , וההרגשה שלא די בספרות הבדיונית לתת ביטוי למציאות הקשה זכתה לניסוחים שונים . עמוס עוז ניסחה במילים הידועות מתוך " באור התכלת העזה " : " מה יכול מספר - סיפורים לעשות באור הזה ובשצף האנרגיה הזאת , העולה על גדותיה ? " ( עוז (; 19 , 1979 ודויד גרוסמן ציטט בספרו " הזמן הצהוב " את מילותיו של קוטזי : " בדרום אפריקה [ ... ] יש לנו כעת יותר מדי מציאות מכפי שהאמנות יכולה להכיל . מציאות מהממת המוחצת כל מעשה של הדמיון " ( גרוסמן 1987 ב , . ( 28 רוב המחברים הוסיפו ללכת בדרכים סלולות - רומן , שיר מחאה , מסה , רשימה או טו...
אל הספר