מוטיב כוריאוגרפי החוזר בהרבה מהמחול החדש באירופה ובארצות הברית בשנות השבעים המאוחרות ובתחילת שנות השמונים הוא מוטיב של חזרה סדרתית . פרק זה בוחן שלוש עבודות מפתח מהתקופה – ק פ ה מ י ל ר ( , Caf é M ü ller 1978 ) של פינה באוש , Accumulation with Talking plus Watermotor ( 1979 ) של טרישה בראון ו - 1983 ) Rosas Danst Rosas ) של אן תרזה דה – קירסמאקר – המשתמשות כולן בחזרה סדרתית , אם כי בדרכים שונות ועם תוצאות שונות . במסגרת הדיון בשלוש העבודות האלה אבקש להראות שלמרות ההבדלים הברורים בין הדרך שבה התפתח מחול הבמה משני צדי האוקיינוס האטלנטי בשנות השבעים והשמונים , ישנן בכל זאת גם כמה נקודות דמיון בדרך שבה כל אחת מהיצירות האלה מבססת את החומריות של הגוף הרוקד על מנת להתרחק מאופנים ישנים יותר , אקספרסיביים , של כוריאוגרפיה . זו , לטענתי , המסורת המרכזית שתיאטרון מחול ג ' דסון הנחיל למחול השאפתני הנסייני משני צדי האוקיינוס האטלנטי בעשורים האחרונים של המאה העשרים . הבחירה בבאוש ובבראון מאפשרת לי לשוב לדיון שנפתח בפרק הראשון בנוגע ליחסים בין המחול החדש משני צדי האוקיינוס האטלנטי ; בחרתי את Rosas D...
אל הספר