הבעיות של החלק השני שונות מאלה של החלק הראשון . היציאה למסע תמיד נראית ארוכה יותר מהחזרה ממנו . הוא חדש , ותובע מאיתנו ריכוז עצום בעודנו תרים אחר סימנים , אחר מאפיינים , אחר קיצור דרך . בדרך חזרה אנחנו יכולים להפריד טוב יותר בין המהותי למשני ; ההתמקדות שלנו מצטמצמת למטרה . אז ההתקדמות לקראת השיא , התרת הסבך , הפתרון – מאיצים את הקצב . סיפקו לנו את העובדות והצרו את תשומת הלב שלנו . כעת עלינו רק להשגיח על ההתקדמות שלנו לקראת המטרה ועל פלישתו האקראית של המכשול הלא רגיל , המפנה הלא רגיל בעלילה . ברגע שהקהל התחייב או השאיל את תשומת לבו , קל להכניס לתמונה את המשני – הקהל יקבל אותו כמהותי עד הנקודה שבה הוכח אחרת ( הנקודה הזאת מתרחשת אחרי סוף המחזה , כשהקהל בדרכו הביתה – אז אפשר לסמוך שהפורקן שאולי חווה יאפשר לו להיות סלחני יותר ) . ג׳ורג׳ מ . קוהאן , " אבי הקומדיה המוזיקלית ” , הבין שאכן חסר עניין במערכה הראשונה והמחיז אפוא את הגיבור נכנס , שולף אקדח מכיס מעילו , מביט סביב כדי לוודא שלא ראו אותו ומניח את האקדח במגירה בשידה . הצגת המשני אינה אופיינית למערכה הראשונה , שבה ירח הדבש עדיין בעיצומו...
אל הספר