[ 2015 ] באולם הגדול על הבמה הענקית עולה המסך על עבודה אחרונה של אוהד נהרין . האולם מלא עד אפס מקום . זו בכורה של המחול האחרון , לשעה זו , שנהרין יצר . כאשר המסך נפתח , נראית אישה בשמלה רחבה כחולה ובנעלי ספורט רצה על מסלול ריצה בעומק הבמה . היא רצה בקצב קבוע ומדוד שאינו משתנה לאורך המופע כולו , כשבעים דקות . כמה דקות אחר כך נכנס רקדן מצד שמאל , הוא מתקדם כפוף ובמהירות כמו יצור הנושא משא על גבו . הוא נעצר , מתרומם לאטו ומתחיל להניף את רגלו בספירלה – מתווה בה שמיניות , ההולכות ומתרחבות בחלל . צורת ה – 8 היא גם סמל האינסוף , והמסלול שלה חסר סוף . רקדנית נוספת נכנסת , ובתום ריקוד קצרצר , בביצוע גמיש כמו קנים ברוח , היא נעלמת על ארבע , במהירות . עוד רקדנים נכנסים , ועתה הם נאספים לקבוצה הדוקה , אשר תשוב ותופיע כמו פזמון של שיר מוכר . חברי הקבוצה מרימים זרוע אחת עם כף יד מאוגרפת , שנפרשת תוך כדי דחיפה כלפי מעלה , שוב ושוב . הם צועדים בפסיעות קטנות וקצביות , אך המוזיקה של גרישה ליכטנברגר אינה קצבית אלא עגומה , כעין תלונה מתמשכת . הרקדנים מתמוטטים עתה לערימה על הרצפה , ואז מתרוממים מתוכה . כול...
אל הספר