בדומה ל " סל הזכויות " של החוכר העירוני , גם " סל הזכויות " של החוכר החקלאי לא החל מאפס . כפי שכבר ציינו , ההחלטה הראשונה שקיבלה מועצת מקרקעי ישראל מאמצת את התנאים שהיו נהוגים בקרן הקיימת לישראל מראשית המאה העשרים . בהתאם לתנאים הללו , קרקע חקלאית תימסר בדרך של חכירה בלבד ליצור מוצרים חקלאיים ולהקמת מבנים ומתקנים הדרושים למגורי המתיישבים ולצרכיהם האחרים וכן לצרכי הייצור החקלאי . עם שינוי יעודה של קרקע חקלאית ליעוד אחר יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקע תוחזר למינהל . מבחינה משפטית , " סל הזכויות החקלאי " נחות בהרבה מזה של החוכר העירוני . כפי שכבר ציינו , המתיישבים בקרקע החקלאית אינם מתקשרים בחוזה חכירה ישיר עם המינהל ולכן הם אינם במעמד של חוכרים כי אם במעמד של " בר רשות " . בנוסף , מרבית חוזי החכירה החקלאיים אינם בחכירה לדורות , כי אם בחכירה תלת - שנתית מתחדשת . גם כאשר לחקלאי יש חוזה חכירה , מדובר בחוזה הרבה יותר מגביל ממקבילו העירוני . עובדה זו גורמת לחקלאיים להיות תלויים באופן ישיר יותר ובנקודות מגע רבות יותר באישורים ובהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל ( אלתרמן , . ( 1998 החל מאמצע שנות ה...
אל הספר