עקרון הבעלות הלאומית על הקרקע והאיסור למכור את הקרקע לצמיתות עוגנו בחקיקה הישראלית רק בשנת , 1960 באמצעות שלושה חוקים שעניינם המקרקעין הלאומיים : חוק יסוד : מקרקעי ישראל ; חוק מקרקעי ישראל וחוק מינהל מקרקעי ישראל . הדיונים בכנסת בנושא החלו בשנת , 1953 בימי כהונתה של הכנסת השנייה , והסתיימו רק ב - 19 ביולי . 1960 שלושת הצעות החוק , ועמן התיקונים שהתחייבו בחוק רשות הפיתוח ובחוק נכסי המדינה היו תוצר של מגעים שהתנהלו בין ראשי קק " ל לממשלת ישראל החל מאמצע שנות החמישים . לקק " ל היה אינטרס לקדם חקיקה מסוג זה משתי סיבות עיקריות . הסיבה הראשונה , היא השינוי המהותי שחל בעבודתה ובמהותה של קק " ל לאחר הקמת המדינה . בשנים אלה , פעילותה התמקדה בהכשרת קרקעות חקלאיות לצורך הרחבת המפעל ההתיישבותי ופחות ברכישת קרקעות חקלאיות מידי ערבים ( כץ , . ( 53 : 2000 הסיבה השנייה , נעוצה במערכת היחסים שבין קק " ל למדינה . מאז הקמת המדינה פעלו קק " ל והמדינה ( ורשות הפיתוח ) , כשני בעלי הקרקע המרכזיים , באופן עצמאי ונפרד . הדבר הביא לכפילות וחוסר תיאום ולניהול של שלושה גופים שונים . הקרן הקיימת לישראל ניהלה את הק...
אל הספר