עקרון הבעלות הלאומית על הקרקע לאחר הקמת המדינה

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נתפס עקרון הבעלות הלאומית על הקרקע כפתרון האופטימאלי לקשיי העלייה והקליטה של העולים , ולבעיותיה החברתיות והכלכליות של המדינה הצעירה . תוך שלוש שנים ( 1951 - 1948 ) הכפילה העלייה את מספר היהודים בארץ מכ - 650 , 000 ל - 1 , 400 , 000 והיה צורך ליצור מקומות דיור ( זמניים וגם קבועים ) לכל העולים , לספק מקומות תעסוקה , תוך שמירה על תנאי סביבה בריאים , מסביר ארני ( . ( 41 : 1980 כבר בשנותיה הראשונות של המדינה סייע הקניין הציבורי בקרקע ביישום שתי משימות דחופות ביותר : שיכון להמונים וריבוי ייצור המזון . בעלות ציבורית על הקרקע נתפסה כאמצעי שיאפשר בצורה הטובה ביותר קליטת עלייה חסרת אמצעים והתיישבות חקלאית . כמו כן היא תאפשר תכנון , יישום ופיתוח מהיר יותר של המקרקעין ( בשונה מקרקע פרטית שם נדרש אישור הבעלים והסכמתם ) ( ארני , . ( 1980 בנוסף , " הבעלות הציבורית על הקרקע תאפשר שליטה שלטונית על מגמות התכנון ובעיקר על פיזור אוכלוסיית המדינה , תמנע ספסרות מקרקעין ותבטיח מחירים נמוכים לצורכי פיתוח , וכמובן , תמנע את העברת המקרקעין לידיים זרות ולא רצויות " , מסביר ויסמן (...  אל הספר