העיסוק של היהודים בקרקע החל לרקום עור וגידים , במתכונתו המודרנית , עם הקמת התנועה הציונית . העלייה לארץ ישראל והזיקה לקרקע היוו מרכיב מרכזי בתנועה הציונית מראשיתה ועוד טרם הקמתה . בארגונים אותם נהוג לכנות " מבשרי הציונות " . רעיון " שיבת ציון " והקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל החל לקבל ביטוי ציבורי כבר בתחילת המחצית השנייה של המאה התשע - עשרה . בסוף המאה התשע - עשרה , עם הקמת התנועה הציונית , קיבל רעיון זה ביטוי מוחשי . בתקופה זו , החלו לצמוח זרמים ציוניים שונים שהציגו גישות שונות לפתרון הלאומי . המשותף לכולן היה ההתמקדות בארץ ישראל כארץ יעד מרכזית , שבה יתרכז ויחיה העם היהודי . ביטוי בולט לכך , ניתן למצוא בדבריהם של שוללי הצעת אוגדנה בקונגרס הציוני השישי בבאזל ב - , 1903 ובמיוחד בדברי ד " ר יחיאל צ ' לנוב , ממנהיגי הציונים הרוסים ומשוללים תוכנית אוגנדה , 2 שהתייחס לקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל : ... " עצם השאלה מדוע בחרנו בארץ ישראל מוכיחה את אי הבנת מהות התנועה ציונית . לא הציונים בחרו בציון , ציון , יותר נכון הכמיהה , הולידו את הציונים . למרות שהעם היהודי נקרע מארצו , הכמיהה ...
אל הספר